מי ישלם את חשבון הגז

יש לי וידוי אישי.

מעט מביך.

אני מפליץ.

טוב, לא אמרתי שזה וידוי חושפני או מרגש במיוחד. כולם מפליצים, זה ברור כשמש. הבעיה היא שאני מתבייש בזה עד עמקי קיבתי הבוגדנית.

לא תמיד הייתי כזה. בילדותי לא הפלצתי… או שאולי אני פשוט לא זוכר כי לא התביישתי בזה אז. מה שכן זכור לי בוודאות הוא ביקורו של סבא, שנאלץ לישון בחדרי מפאת חוסר המקום בבית. אני זוכר כי התעוררתי מוקדם באחד הבקרים ושכבתי בוהה בתקרה, כאשר לפתע זעזע את החדר קול רעם אדיר. הבטתי בתדהמה בסבי, שהמשיך לישון בשלווה, שווה נפש למופע המרשים של בני מעיו הקולניים. עד אז לא נתקלתי מעולם בהתנהגות כזאת אצל בני אדם מבוגרים, על כן הסקתי שקליפות תפוחי האדמה אותן נאלץ לאכול בזמן שהותו במחנה העבודה בהרי הקרפטים, הן שהשחיתו את מערכת העיכול שלו לבלי הכר.

אולם השנים חלפו, ובאחד הלילות נעורתי משנתי לקול רעם מוכר שנבע, אבוי לאותה בושה, מישבני שלי. התברר לי אם כן, שגז אכן סמיך ממים, וגם בדמי זורמים הפחמימנים השובבים המתפרצים בקול תרועה רם אל החלל החיצון. גילוי זה לא היה כה מרעיש אלמלא החינוך השמרני שקיבלתי בבית, המונע ממני לפזר תרעלתי לכל עבר בנוכחות הזולת כדוגמת שאר בני עמי המוציאים ממצרים בזרוע נטויה. על כן נידון אני להסתובב מרבית היום בפנים מעוותות וכאב משתק בבטני, עד אשר אמצא בית כיסא או מדבר נידח בו ניתן לשחרר את הגזים הרעילים בפרטיות מבורכת. וכך נראה היה שימשך המעגל האכזרי עד קץ.

אך מה עושה הדיבוק?

באחד האמשים נזדמן לי לצפות בנאומו של ראש ממשלתנו הנכבד בנוגע לקצבת ניצולי השואה. כה הופתעתי ממשמע אוזני עד שמיהרתי להשיג מקלות ניקוי והענקתי לשומעותיי טיפול יסודי ומפנק. אך הריח הבאוש שעלה מדבריו של מר אולמרט לא הותיר מקום לספק. לפני ניצב אדם הראוי ביותר לחקותו. רב אומן בהדחקת גזים. כבודו הגיע לדרגה כה גבוהה באומנות כיווץ השרירים הטבעתיים, עד שהגזים החסומים פנו לאחור ועברו דרך כל מערכת העיכול בחזרה אל פיו, משם היו פורצים עכשיו בתרועות רמות כאומרים “וויייי תראו אותי!”.

ואכו, צאו וחשבו: 83 שקלים לחודש לגולגולת עבור אוכלוסיה המצטמצמת בקצב כמעט אקספוננציאלי, הרי זאת בדיחה מסריחה.

היטלר היה וודאי מגחך מתחת לשפמו, ומשלם את חשבון הגזים של אולמרט בקלות ובמארקים של לפני פרוץ המשבר הגדול.

מאז אותו נאום איני טורח עוד לשלוט בגזיי והם בתמורה אינם מנסים להשתלט על מוצא פי.

איני יודע מה עתידו של קוף המקק*, אך ברור לי לגמרי כי ניצולי השואה ממשיכים לסבול מגזים שנים רבות לאחר שיקיריהם עלו בענן ציקלון B השמיימה.

חבל שבושה אינה מחלה מדבקת.

* הבטחתי קופים בפוסט הקודם.

Posted in צרות בכותרות | 3 Comments

מקקלקלה

באחד האמשים נזדמנתי אל משכנו של מר ק. ידידי משכבר הימים וכלכלן על פי השכלתו על מנת לדון במצבנו הכלכלי (גרוע, תודה ששאלתם) לאור הנפילות האחרונות בבורסה כמו גם לחגוג את חג הצעירים הלוא הוא חג הפלייסטיישן הנחוג מדי לילה בגילאי 29 עד 32 אם ניתן להאמין לסקרים המפורסמים בדה מארקר.

לאחר דקות ארוכות של שתיקה ששוסעה רק על ידי צרחות דמויותינו הוירטואליות כל אימת שעלה בידיהן להנחית את יריביהן על הקרשים המטאפוריים, נתברר לפתע כי בנוסף למכות הכלכליות האחרונות ניחתה עלינו מכה חדשה וכאובה: ג’וקים. ובלעז, תיקנים. החרקים רודפי השררה והמזון המהיר פרצו לעברנו מכל פינה של החדר, הגדוש עיי כביסה ושאר שרידי איוולת האדם המעשן חשיש, כעומדים לכלותנו. נראה כי הבטחותיהם של בכירי מדענינו הגורסות כי המה (משמע הג’וקעלאך לא המדענים) ירשו את הארץ לאחר אסון צרנוביל הבא לא עושות עוד את הרושם הנדרש על החרקירים החומים וסבלנותם פקעה סוף סוף עם פקיעת מחזור הביצים האחרון. בעגה הכלכלית מכנים זאת המומחים, אם אינני טועה, תאריך פקיעת המקק.

לרוע המזל, החליט מישהו בפיקוד הגבוה של מקקינו כי לא די בחיל רגלים בצבא המודרני והם פיתחו חיל אויר שלא היה מבייש את דן חלוץ ביום פדיון תיק השקעות. תיקנים מתאבדים פרשו כנפיים מכל עבר ועפו אל על מבלי להתחשב במדד המעו”ף הצולל בחדות. תאמרו מה שתאמרו על כישוריי הפינאנסים אך אני יודע לזהות מניה נוסקת ומיד הצעתי לשותפי להשקיע בחרקים המעופפים מעלה, ברם הוא צינן את התלהבותי באומרו כי הם אינם צמודים לדולר והציע להשתמש בתעודות סל במקום. דחיתי את הצעתו בבוז יען כי ידוע לכל שהסלים לא יצלחו לאכסון תיקנים מכיוון שהם נמלטים בקלות דרך החרכים עם כל רמז למשבר, והתפשרנו על השקעת משאבי המשותפים (מר ק. אולי כלכלן אבל הוא לא עבד מאז סיום התואר ב-96 ) ביבוא קרני צבאים מנאמיביה, שהן סחורה פטורה ממכס באירופה ואף משלמות את מחיר הקרן או מה.

באותה שעה, בחזית המערב לא היה כל חדש ומתקפת הלופטוואפה החום נמשכה בעוז כאשר על כל מעופף שיירטנו צצו מיד שני אחים ופילגש והרצפה נמלאה נוזלי מנוע של חרקים. חשתי כמו בקרב האווירי על שמי בריטניה ובהתרוממות הנפש פניתי לעודד את רוחו של ידידי במילותיו הנודעות של צ’רצ’יל: “מעולם לא היו חייבים רבים כל כך, כה הרבה, לכה מעט”. אפס, בינתיים צנחו מחירי הקרניים באירופה בשל יבוא מאסיבי של איילי צפון מפינלנד. כספנו שהיה מונח על קרן הצבי, נבלע בכיסיהם של הנושים שצבאו עכשיו כמקקים על דלתנו והתחוור לי היטב כי מעולם לא היו חייבים מעטים כל כך, כה הרבה, לכה רבים. קר רוח כרגיל בעיתות משבר, נסוגתי בטאקט עילאי אל ביתי על מנת לאסוף את שברי האינדקס המתרסק בהשאירי את מר ק. המותש, להלחם בשתי החזיתות ללא בני ברית, כיאה לאנטישמי שכמותו.

שכבתי במיטתי, נשקתי לקטנה ליל מנוחה ואמרתי לשקוע בשינה נטולת דאגות, אך צבא התיקנים כבר פלש לאוקיינוס השקט של חדר השינה ומספר משוריינים דהרו הלוך ושוב על הקרשים מתחת למזרון, בו ידוע לכל שאיני מחביא ולו דולר. לאחר שהתגברתי על הגששים בקרב קצר אך עקוב מדמם, הבנתי כי מנוחה כבר לא אמצא הלילה הזה, על כן הצטיידתי בכפכף אימתני בידי האחת ושכבתי בעין פקוחה בחושך ממתין לחידוש המתקפה הצפויה. דגדוג קל בגבי הקפיצני לאחר מספר דקות והמהלומה האינסטינקטיבית ששיגרתי בתוקפי המתועב ניחתה בקול הצלפה מעורר סיפוק.

האש בעיניה של הקטנה לא צוננה כהוא זה מחבילת הקרח שהנחתי על ידה האדומה והנפוחה אך ידעתי שכיאה לאישה נאורה היא לא תנטור לי על המשגה ששגיתי בתום לב. מה אומר לכם, הספה התגלתה כנוחה למדי והייתי ישן בה כתינוק אלמלא רחש משק הכנפיים ומגע הרגליים הקלות על גבי במשך כל הלילה.

מחר אני עובר לנאמיביה. אמנם המלעיזים טוענים כי שם מושלת בכיפה כלכלת קופים אך דומני ששם המקק אינו צמוד למדד.

אמן.

Posted in הומור לא מצחיק | Tagged , , , , | 3 Comments